אל תעירו אותי מהחלום

כבר דיברנו כאן על עונות מופלאות שנתנו מוזס מאלון, לברון ג'יימס, שאקיל, קובי ועוד כמה בחורים לא רעים. תנו לי להזכיר לכם את הסערה המושלמת של הניגרי שחום העור החביב האקים אולג'וואן בשנת 1993-1994.

אחרי מספר שנים של מירמור מצדו של האקים יוסטון הצליחו להביא כמה שחקני משנה לא רעים ולבנות סוף סוף קבוצה. קבוצה זו נבנתה בתנועה עם שחקנים צעירים וחסרי ניסיון כרוברט הורי ללא הקלאץ' והחייזר סם קאסל. חוסר הניסיון היה בולט ואפילו בזמן הפלייאוף האקים נראה מסביר לקאסל להיכן לזוז בהתקפה ומאיזו זווית למסור לו את הכדור. אני זוכר שזה שיגע אותנו, "מה יקרה עכשיו, אולג'וואן גם יוציא כדור חוץ וימסור לעצמו בלית ברירה ?!". בקבוצה היו גם כמה משוגעים עם קבלות, לדוגמא וורנון "מד מקס" מקסוול, האיש והיריקות (על כך בפעם אחרת). מי עוד שיחק בקבוצה ? מריו אלי, קני סמית', אוטיס ת'ורפ, ולא תאמינו – מיודענו סקוטי ברוקס ! אותו ברוקס שכנראה כבר לא יריח שוב את ריח האליפות.

כולם זוכרים את המובים של האקים ומה הוא עשה ליריביו בהתקפה, את ה pump shake, את ה dream shake ובעיקר את ה head ache, אבל בעצם האקים היה הסנטר ההגנתי הטוב שהיה אי פעם. תואר שחקן ההגנה של השנה היה צריך להיות שלו לצמיתות אבל כדי ליצור עניין בליגה העניקו אותו גם לאחרים. האקים קיבל DPOY בשנים 92'-93' ו 93'-94', אז תגידו לי, למה הוא לא קיבל ב 94'-95' ? עם כל הכבוד למוטומבו שהיה חוסם ענק, בשמירת אחד על אחד הוא היה הרבה פחות טוב. גם דניס רודמן היה שומר מעולה אבל לא היה לו שום אספקט של rim protection. האקים היה שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה. אוקיי K (יצא חרוז) בשיתוף עם ביל ראסל. אם אתם לא מבינים זאת אז אולי אתם רפי, בינוני או אפילו שלולי ההבנה ^†.

בעונת 1993-1994 האקים עשה 63 דאבל דאבלים ויוסטון ניצחה 57 פעמים. הוא שיחק בממוצע 41 דקות, קלע 27.3 נ"ק ב 53% מהשדה ו- 42% מהשלוש, חילק לחברים רק 3.6 אסיסטים אבל חסם 3.4 פעמים בממוצע (בכל זאת החוסם מס' 1 בכל הזמנים, כן ?), הוא קטף כ-12 ריבאונדים וגנב 1.6 פעמים במשחק. עד היום כעת חיה (גיא!) הוא מספר 8 בכל הזמנים בגניבות, לא בין הסנטרים אלא לכל העמדות של המשחק, קולטים את זה ?!

אמנם מנחם אמר שיוסטון שיחקו סמול בול אבל אני חולק על כך בתקיפות. למעשה יוסטון המציאה את המשחק המודרני של שימוש בשלשות. כשיש לך סנטר כל כך דומיננטי אתה מקיף אותו בקלעים שתפקידם להעניש. כך חייב רוברט הורי את הקריירה שלו להאקים, שחייב אותו לשחק בחוץ ולרווח את המשחק. ואכן יוסטון דורגה מס' 1 בליגה בקליעה משלוש.

בעונה זו, את המשחק הראשון האקים סיים עם 24 נ"ק, 19 כ"ח, 5 חטיפות ו-5 חסימות. מול וושינגטון היה לו משחק של 45 נ"ק, ביום ההולדת ה-31 שלו מול יוטה האימתנית הוא קלע 40 ומול מינסוטה הוא קלע 34 נ"ק עם 10 כ"ח ו-8 חסימות. בכלל, רק בעונה זו היו לו ארבעה משחקים בהם חסם 8 פעמים או יותר. באותה עונה היו לו 11 משחקים עם יותר מ-17 כדורים חוזרים. בקיצור, עזבו אתכם מההתקפה, יש לנו מפלצת הגנתית.

גיבור הסיפור שלנו מוסלמי טוב ולמד בתיכון "קולג' מורים מוסלמים" בלגוס, ולא שיחק כדורסל עד גיל 15 או 16. במקצועות ספורט אחרים, אגב, הוא היה מעולה. בתור מוסלמי הוא צם ברמדאן, הווה אומר שלא אוכלים ולא שותים מהבוקר עד הערב. בשנת 1994 הרמדאן התחיל ב-12 לפברואר ונגמר ב-13 למרץ. בתקופה זו הוא קלע מהשדה 26.5 נ"ק, חסם לא פחות מ 4 פעמים לערב וקטף 11.4 ריבאונדים.

מיד כשנגמר הצום רווח לו ואחרי שהצבע חזר ללחיים הוא קלע 41 נקודות ב-70% מהשדה ו-87% מהעונשין במשחק נגד פורטלנד, וקינח עם 6 אסיסטים ו-13 ריבאונדים.

הגיבור שלנו לא מצטיין באמרות שפר כגון fo, fo, fo או בהמצאת כינויים לעצמו אבל הוא די מצטיין במעשים. הגענו לפלייאוף.

בסיבוב הראשון יוסטון ניצחה 3-1 את פורטלנד של קלייד דה גלייד, טרי פורטר, רוד סטריקלנד, באק וויליאמס וג'רום קרסי שאומנה ע"י ריק אדלמן, עם משחקים כמו משחק מס' 2 בו קלע 46 נ"ק , 6 חסימות, 4 אסיסטים ו-4 חטיפות.

בסיבוב השני הם נפגשו עם אלופת המערב הגאה, פיניקס הגדולה של צ'ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון אליל נפשו של גיא, דני איינג', סדריק סבלוס, איי. סי. גרין, דן מארלי, אוליבר מילר, ו . . . ג'ו קליין. פיניקס באו כמו גדולים וניצחו את שני משחקי החוץ ביוסטון עם 34 נ"ק גדולות של האציל במשחק השני. יוסטון לא התקפלה וניצחה את שני המשחקים בפיניקס, שויון 2-2. יוסטון חזרה הביתה וניצחה משחק שלישי ברציפות עם משחק התקפי חלש של האקים. המשחק השישי חזר לפיניקס ובארקלי והחברים עשו מאמץ על אנושי והצליחו להשוות את הסדרה. במאני טיים של משחק מס' 7 האקים התעלל בפיניקס וסגר עניין עם 37 נ"ק ב 55% יחד עם 17 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-3 חסימות.

יוסטון הגיעה לגמר המערב בו נפגשה עם יוטה של סטוקטון, מאלון, וג'ף הורנאסק, ואני אסתכן ואומר שהם השלשה היעילה בהיסטוריה של הנב"א (גם לאוהדי הלייקרס יש קייס לא רע). באותה עונה קארל מאלון קלע 25 נ"ק באחוזים מצוינים וסטוקטון חילק כל משחק 12.6 אסיסטים מדהימים. בקבוצה שיחקו גם בריון ראסל, טיירון קורבין וטום צ'יימברס.

בסדרה זו האקים קלע 28 נ"ק, קטף 10 כ"ח וחסם כמעט 5 פעמים לערב כדי להביא הביתה את אליפות המערב אחרי הפסד בודד.

ב-8 ליוני 1994 נפתח המשחק הראשון מול ניו יורק ניקס הגדולה-ענקית של פטריק יואינג שבשורותיה שיחקו גם ג'ון סטארקס, צ'ארלס אוקלי, גרג אנת'וני, רולנדו בלקמן, דוק ריברס (שהיה שחקן לא רע בכלל אבל כבר זקן), אנתוני מייסון המפחיד, והשחקן הכי מכוער בעידן ההוא שהפיל חיתתו על אוהדי כדורסל רבים, דרק הארפר. על הקווים ניצב האיש והג'ל – פט ריילי. ניו יורק עברה את ניו ג'רזי בסיבוב הראשון, אחר כך נקמה בשיקגו נטולת ג'ורדן בסדרה קשה של הטוב מ-7, ולבסוף קטפה את אליפות המזרח גם כן בסדרה של הטוב מ-7 מול אינדיאנה של רג'י מילר הענק.

לצעירים מבינכם אספר שבתקופה מסוימת היו בליגה שלושה סנטרים שנחשבו פחות או יותר שווים – החלום, הגורילה (פטריק יואינג) והאדמירל, ושאקיל הצעיר רק התחיל ליצור לו שם. בעונה הרגילה יואינג קלע כמעט 25 נ"ק לערב, חסם 2.7 פעמים, חילק 2.3 אסיסטים וקטף 11 כ"ח. אבל בסדרת הגמר החלום שלט מולו בצורה אבסולוטית בכל משחק ומשחק כשיואינג, שחקן של 50% לאורך הקריירה, נאבק ונאנק ומצליח לקלוע רק ב 36% עלובים מהשדה. יוסטון ניצחה את הראשון והפסידה את השני. הסדרה עברה לניו יורק ולמגינת ליבו (גיא !) של מנחם האקים נתן משחק של 7 חסימות ו 7 אסיסטים כדי להביא את הנצחון לצד הנכון. כאן בכנען בחור צעיר הזניח את לימודיו כמעט לחלוטין והיה הולך סתור שיער וטרוט עיניים בלילות בואדי שליד גבעת רם לראות משחקים אצל חברים (ואדי זה נהרס ונדרס ובמקומו עוברת דרך מנחם בגין). דיונים פילוסופיים פרצו בענף הבננות בעמק "האם יכול להיות שלצדיקים תהיה עדנה והאליפות תהיה שלנו, או שאלוהים משחק איתנו ?"

במשחק מס' 4 ניו יורק התעשתה והשוותה את הסדרה ל-2-2. הסדרה חזרה ליוסטון וכאן הראו הניקס לב של אלופים וניצחו 91-84 ועלו ליתרון של 3-2 כשהם מרחק נגיעה מהגשמת חלומם של רבבות ברחבי העולם. כרגיל, אחרי כל מהלך טוב שלהם שחקני הניקס היו פוצחים במפגן של טפיחות עצמיות על החזה ושאגות שאפילו כריס בוש היה מתקנא בהן. מהצד שלנו נראו פרצופים נבוכים של הניגרי וחבריו. השנה הכי קשה בלימודים עמדה להסתיים במפח נפש גם בספורט. יש לזכור שבתקשורת בכל העולם ניו יורק תמיד היתה הקבוצה העשירה, האהודה והפייבוריטית ואנחנו כבר ראינו איך דובי, דייל דנטון וחבריהם תופרים את החליפות ואיך ריילי מורח את הג'ל. אבל האקים אסף את עצמו ואת יוסטון וביחד הם הצליחו לנצח בשיניים בחוץ במשחק הגנתי וקשוח בתוצאה 86-84. המשחק המכריע והאחרון בסדרה היה גם הוא מותח וקשה וכלל מאבק מוחות עיקש בין מנחם לביני אבל ניו יורק לא הצליחה להרוס את האגדה ואפילו זריקת ההתאבדות של ג'ון סטארקס בסיום נחסמה על ידי האקים.

וכמו בסיפור אגדות טוב הגיבור בא על שכרו וזכה בגביע הקדוש !

בסיכומה של עונת 1993-1994 האקים לקח הביתה את תואר MVP העונה הרגילה, שחקן ההגנה של השנה וMVP הגמר, דבר שמעולם לא נעשה לפני כן, ועוד קיבל על זה רק 3.1 מיליון דולר.

לא רע, אה ?

תם ולא נשלם. השנה המדהימה באמת של האקים ושל הקבוצה היתה השנה העוקבת, ועל כך בפוסט נפרד.

למדתי ממנחם כמה התבטאויות וזה כיף להצליף בקוראים ^†